<h1>ארחות חיים הלכ' פדיון בכורות סימן ד'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
וכהן שנולד לו בכור מבהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום (וכשיחול) [וכשיפול] בו מום יעכבנו לעצמו ויאכלנו דכהנים חייבים בבכור בהמה טהורה דלא נפטרו כהנים אלא מפטר (בכור) [חמור] ומפדיון בכור אדם כדאיתא בבכורות פ' ב'. וכהן עני שנולד בכור יכול ליתנו לכהן עשיר. אמנם אם לא ירצה הלה לקבלו הרשות בידו דמצי קאמר ליה הואיל ולא (חייבני) [חייבך] תורה מתנה דקא יהבת לי לא בעינא דכתיב ושונא מתנות יחיה.
<h2>דף לב:</h2>
ואסור לעבוד בבכור שור שנאמר לא תעבוד בבכור שורך. וכן אסור לגוז בכור צאן שנאמר ולא תגוז בכור צאנך. וכתב הרמנ"ע ספק בכור שנולד מפרה זקנה חולבת מכבר קיימא לן דחלב אינו פוטר. ואם מת אותו בכור בלא מום טעון קבורה עם עורו. כמו ודאי בכור שמת.
<h2>דף לג:</h2>
ואסור לתת בו מום שנאמר כל מום לא יהיה בו. ודרשינן לא יְהַיֶה בו. ואסור לגרום לו מום כגון לתת דבלה של בצק על האוזן כדי שיבא הכלב וישכנו או לומר לגוי שיתן בו מום. ואם גרם לא ישחוט עד שיפול בו מום אחר. ובכור שאחזו דם מקיזין אותו. ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. ושלא יהא פסיק רישיה. ומותר להטיל מום בבעל מום. ושלשה הדיוטות מתירין הבכור במום הניכר במקום שאין שם מומחה.
